בלוגר מתקדם
חרדות וכל השאר

חרדות וכל השאר

  • היי זו שוב דנית .

הפעם הגעתי לדבר על משהו קצת פחות אופטימי .

מי מכם שמע את המונחים התקפי חרדה , OCD, היפוכונדריה ? נסו להיזכר טוב טוב ותראו שרובנו שמענו עליהם לפחות פעם אחת בחיים .

אז שוב אזכיר אני דנית ואני בת 23 ו9 חודשים .

את ה״התקף״ הראשון שלי חוויתי בשנת 2013 .. הייתי בת 18 .. חיילת תמימה שחשבה שהיא הולכת למצות את עצמה ואת התפקיד בראבק .

אני תכננתי תוכניות וכנראה שתוכנן לי לגמרי אחרת .

אז כמו ילדה טובה ומקסימה .. בת להורים ששירתו במשטרה צבאית ומשפחה מורחבת שאוהבת מאד את הצבא חיכיתי כבר לרגע שאתגייס .

חיכיתי לרגע שאעשה תפקיד משמעותי ומהותי שימלא אותי בתחושת סיפוק לאורך כל השירות .. התגייסתי בשנת 2012 לתפקיד סמב״צית חי״ר בחטמר שומרון שנמצא ליד שכם .

לילות וימים שלמים בחמל , רואה את הבית פעם ב11 ימים למשך 3 ימים .. תקופה לא קלה אבל נהנת מכל רגע .

ערב אחד .. ממש אחרי משמרת יום בחמל .. השעה 23 בלילה כל הבנות כבר ישנות בחדרים וכמובן שהסמבציות מתקלחות אחרי כולן כי יש לנו שעות משלנו .. אני במקלחת לבד .. הרעש היחיד שיש הוא רעש הזרם והזמזומים של השיר שנתקע לי באותו יום בראש .. פתאום זה קורה ..

בשבריר של שניה השתנו לי לחיים .. רק שלא ידעתי שזה יגרר עד היום שבו אכתוב להם את מה שעברתי לפני 6 שנים .

עם השמפו על הראש והתסרוקת המעוצבת שעיצבתי לעצמי עם הקצף .. מסתכלת במראה ומרגישה כאילו מלאך המוות ממש מחכה לי בדלת לבוא לקחת אותי ..

שמעתם פעם מה מרגישים בהתקף לב ? קושי לנשום .. כאבים בחזה ברמה מטורפת .. אז ממש ככה הרגשתי .. הרגשתי כאילו הלב שלי מקדים פעימה .. התחלתי להשתעל ולרוץ במקום .. נהייתי אדומה כמו עגבניה והתחלתי להזיע ברמות מטורפות .. לא היה לי אפילו שניה לקחת רגע לעצמי כי ממש חשבתי בראש שהשעה 23 בלילה .. אני ערומה .. אין לי אפילו קול לצעוק מהלחץ וגם אם היה קול אני לא חושבת שיכלתי לדבר במצב הזה ..

לקחתי רגע לעצמי .. כמובן שהורדתי את הסבון במהירות שיא ועטפתי את עצמי במגבת .. ישר רצתי לאויר הפתוח לנשום אויר .. להגיד לכם שעניין אותי שאני עומדת באמצע החדרים עם מגבת מסתכלת לשמיים ונראית כמו מטורפת ? ממש לא ..

אז אחרי שנרגעתי התחלתי להריץ בראש מה זה היה .. כמובן שישר התיישבתי על המיטה כי מרוב שנשמתי מהר ונשימות לא טובות יצרתי מצב של היפרוונטילציה (נשימת יתר) וכך נהיו לי סחרחורות ..

פתאום כשהסרטים רצו בראש נדלקה לי מנורה מעל הראש ממש כמו בסרטים המצויירים .. נזכרתי שכבר פגשתי את ה״התקף״ הזה .. ואפילו חוויתי אותו לא מעט רק שלא על עצמי .

כשהייתי בכיתה ד׳ לערך קיבלתי שיחת הארה בבית .. על כך שאני צריכה לגלות סבלנות וסובלנות כלפי המצב .. שיהיה קצת יותר קשה .. לא ממש הבנתי מה זה אומר כי היי הכל היה בסדר ואפילו הצלחתי לפתור כמה תרגילים במתמטיקה .. ואז סופר לי הסיפור ..

באמצע נסיעה .. ככה פתאום משום מקום .. אמא שלי ואחותי באוטו .

ופתאום גם אמא לא מצליחה לנשום ממש כמו שאני הרגשתי . ופתאום היא מגלגלת עיניים ואחותי צריכה לתפוס את ההגה ואלו ממש החלטות של שבריר שניה כי הרי אמא נוהגת והיא לוחצת על הגז .

מפה לשם .. אמבולנס .. בית חולים .. לפי התיאור הם חשבו שזה התקף לב .. זוכרים שרשמתי למעלה ? אז לא .. פה בפעם הראשונה נפגשתי עם המונח ״התקפי חרדה ״.

כמובן שאני התדרדרתי קצת בלימודים כי המצב הנפשי של אמא בבית לא היה טוב .. מבדיקות לבדיקות ולילות ללא שינה הגענו לפסיכיאטר המחוזי שנתן את החותמת לאמא שיש לה התקפי חרדה ושפיזית היא לגמרי בריאה ..

ואז כדורים .. כן אלו למעלה בתמונה .. אלו שרק לפני כמה ימים הייתה כתבה עליהם .. אך ציפרלקס.. ממש ״גלגל הצלה״ .

בכל אופן אני מניחה שבשלב הזה כבר הבנתם שאני דנית הבנתי שזה כנראה נשמע ונראה לי כמו התופעות חרדה שהיו לאמא ובכך הורדתי מעט את מפלס הלחץ שחלילה חוויתי התקף לב .

עברתי לילה ללא שינה .. מפחדת שמא יחזור ההתקפון המוזר הזה ..

משם זה כבר התפתח כמעט לכל יום והלחץ של המיקום של הבסיס (מוקף כפרים) והמרחק מהבית כנראה לא לגמרי הוסיף ..

מהר מאד הבנתי שאני .. זו שפחדה מהמילה הזו –

צריכה לבקש קבן וכנראה שזה די דחוף .

התחלתי תהליך עם קבנית לאחר שהמצב הנפשי שלי באמת התדרדר וממנה ביקשתי לצאת לבסיס פתוח שאוכל להיות בסביבת המשפחה שלי.

הנל טענה שאני מדמיינת ושאני אגואיסטית בכך שאני לא מסוגלת לעלות למשמרות וככה אני בעצם ״דופקת״ בנות אחרות ..

הבטחתי לעצמי שלא משנה מה היא תגיד אני אהיה חזקה ושלא אשבר בגלל אישה שלא מצליחה להבין את המצב שלי .

לאחר מכן שבאמת הבינו שהמצב פחות טוב שלחו אותי להפניות ופגישות אצל פסיכיאטר צבאי .. תוך כדי קיבלתי טיפול תרופתי .. אם לדייק כמה כדורים החליפו לי בתקופה של חצי שנה אז אפרט :

ציפרלקס, ואבן, קלונקס , מירו, אסיבל, לוריוון.

6 כדורים בדיוק לחצי שנה .

הכדורים הפכו אותי להיות מישהי שלא תרצו לפגוש לא בסימטה חשוכה ולא באור יום .. זומבי , חסרת תאבון, עצבנית , כל היום ישנה .. מגמגמת , מאבדת את הזכרון והשיא היה ההזיות שהם עשו לי .

שלא תבינו לא נכון .. אני ממש לא נגד כדורים ואני אפילו חושבת שיש כנראה אנשים שזה באמת ההצלה שלהם .

משם המצב רק התדרדר והגעתי לסיטואציות מסויימות שאפילו לא יכלתי לצאת מהבית מהפחד.

לאחר ששום דבר לא צלח הגעתי בליווי אבא שלי לפסיכיאטר צבאי שהמליץ לשחרר אותי מהצבא על ״בריאותי״ עם סעיף נפשי . וזה בדיוק מה שקרה .. לאחר שנה ו8 חודשים שנתתי תנשמה שלי בצבא לא יכלתי לתת עוד כלום למען אף אחד והשתחררתי .. אין לכם מושג מה זה להגיע לבקום .. לדמיין את היום הזה שכולם חיכו לו לראות את התעודות של כולם שהשתחררו בכבוד .. לראות אנשים מצטלמים גוזרים חוגר ורק אני מתשתחררת עם סעיף נפשי .. אחרי שנה ו8 חודשים שבאמת נתתי מעצמי ואפילו לא רשום סיימה שירות חובה ..

הייתי בטוחה שהחיים שאחרי הצבא קצת ישקמו אותי והאמת שזה לא קרה .. החלטתי להתמודד עם החרדות שלי ולעבור לגור באילת .. רחוק מהכל שם אוכל באמת להתמודד עם הפחד . להגיד לכם שזה עזר לי ? ממש לא .. הבית חולים ראה אותי יותר מדי פעמים .. כל פעם הולכת .. בטוחה שזה הסוף וכבר נפרדת מהעולם וכל מה שאני מקבלת זה כדורי הרגעה ו״יהיה בסדר מותק זה רק חרדה״ .

חזרתי הבייתה.. שיקמתי את עצמי קצת . זה עדיין קרה כל יום וכמעט כל היום .. לבצע פעולות בסיסיות של להתקלח לבד לא יכלתי כי פחדתי שאחנק ואתעלף במקלחת ואף אחד לא ישמע אותי .. להישאר לבד בבית זו נהייתה משימה בפני עצמה ולישון ? לישון זו לגמרי המלצה כי מי בכלל ישן ?

לילות שלמים שהייתי ערה .. לא יכולה לישון כל עוד יש חושך בחוץ ורק בזריחה כשכבר יש קרני שמש נרדמת ..

חיי החברה שלי התדרדרו כי פחדתי לצאת .. פחדתי לשתף אנשים ולספר להם מה יש לי אז מההשתדלות של לא להראות שיש חרדות רק נהיו לי יותר ..

המשפחה שלי מאד דאגה לי .. עד היום ..

עד היום המצב שלי הולך ומשתפר והולך ומתדרדר ובדיוק אני נמצאת בתקופה שהמצב הנפשי שלי מאד לא טוב .. בעקבות הלחץ נהיו לי גם תופעות פיזיות לא נעימות כמו נימולים בכל הגוף ולחצים בחזה במשך חודשים ..

אני לא מאחלת לכם לפחד מנסיעות באוטו כמו שאני מפחדת מהפחד שאין לי שליטה ואם אתקע בדרך מה אעשה מי יטפל בי .. שלא נדבר עם אוטובוסים ועל מטוסים .. שכל ילד בגיל שלי רק רוצה לטוס ולטרוף את העולם ואני חושבת על זה שאני אמות במטוס מחוסר אויר ומי יטפל בי הרי אין בית חולים במטוס ..

לא מאחלת לכם לפחד לאכול מהפחד להיחנק ואם אחנק לא אספיק להיפרד מהמשפחה שלי

לא מאחלת לכם ללכת ולחשוב שכל רגע אתם תקבלו דום לב סתם כי שמעתם על אנשים שקיבלו

לא מאחלת לכם להתחיל לחשב זמני הגעה לבית חולים מהמקום בו אתם נמצאים כי אם יקרה משהו צריך להגיע כמה שיותר מהר . וככה אם אין בית חולים קרוב להמציא שאין לי כוח לנסוע כי אני עייפה ולא להגיד את האמת שאני מפחדת שהבית חולים רחוק

לא מאחלת לכם להגיע לבית חולים להרגיש שהמקרה שלי הוא חמור ביותר ושאין לי אויר והם מסתכלים עלייך ואומרים לך זה חרדה תקחי כדור .

לא מאחלת לכם להרגיש שהכל כבר אבוד ושאין תקווה .. להרגיש שאין מצב לחשוב על העתיד שלא נדבר על משפחה וילדים כי בכל יום אתם עומדים למות .

לא מאחלת לכם לתת לפחד לקבוע את החיים ולא לחיות את החיים עם הפחד .

כנראה שנולדתי למות כל יום כמעט 10 פעמים .. ואצטרך להתמודד עם זה .

ועד שאתמודד ובינתיים אמרר לעצמי את החיים

אני רוצה שתקחו נשימה עמוקה ורגע לעצמכם ותחשבו מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו בשביל מישהו ?

תגידו לאנשים שלום , בוקר טוב וערב טוב .. חייכו ופזרו תקווה ואהבה לאנשים .. כי כשהכל מתמלא קצת בטוב ופחות ברע אפשר לנצח כמעט את הכל !

רצון זה הדבר הכי חזק שקיים אצלנו בני האדם .. נווטו את הרצון לדברים חיוביים ! 🙂

השאר תגובה ב yoblogmy

Enjoy this blog? Please spread the word :)

×

עגלת קניות

%d בלוגרים אהבו את זה: